אנחנו עושים המון סיורים, וכל סיור קולינרי הוא עולם הוא מלואו. בדרום ת״א או במרכזה, בבני ברק, בירושלים או בחיפה – לכל לוקיישן יש אישיות משל עצמו, אנשים שהופכים אותו למה שהוא ואוכל שהוא ברכה. עד עכשיו, כל פוסט בבלוג שלנו חקר נושא מסוים, ספציפי, באחד מהלוקיישנים שלנו, וזה היה כיף. אבל אנחנו אנשים שאוהבים גיוון, לא רק באוכל אלא גם בפוסטים, ולכן הגיע הזמן להתחיל לחקור דברים לא רק לעומק, אלא גם לרוחב. בשבועות הקרובים אנחנו נכתוב כאן על המקומות המצטיינים בקטגוריה מסויימת, בכלל המקומות שבהם אנחנו מסיירים. לפעמים הקטגוריה תהיה ממשית, לפעמים לגמרי פיקטיבית, אבל אנחנו מבטיחים שהיא תגרום לכם לתת ביס במסך. והפעם, אנחנו מתקדמים שלב נוסף ומספרים לכם על המנות הכי מנחמות, מלטפות ומשמחות (אם אתם לא צליאקיים): מאפים.

איך אפשר לדבר על סיור אוכל בלי לנעוץ את השיניים בבצק? כן, זה נהיה די טרנדי לשנוא פחמימות, במיוחד אלה הריקות שבבסיסן יש קמח לבן. זה לא בריא, זה כבד, זה רע לעיכול. אבל אלוהים שיעזור לנו – זה כל כך (כל כך!) טעים. והרי זו הסיבה שלשמה התכנסנו בסיורים הקולינריים שלנו, לא? כאילו, חוץ מהסיבה של לשתות מלא יין ולדבר על דברים שבד״כ לא מדברים עליהם. מאפים הם החיים והסיבה להם, הם שבועות של כרסום סלרי רק כדי שאפשר יהיה להטביע את היגון בבורקס, הם אושר בצורת גלוטן. בכל סיור אוכל יש לנו לפחות מאפה אחד, ואנחנו תמיד דואגים שהוא יהיה הקרם דה לה קרם. אז כדי להפוך אתכם למאושרים (גם אם טיפה פחות חטובים), אנחנו מתכבדים להציג בפניכם את שלושת המאפים הכי מרגשים בסיורים הקולינריים, שלנו, והבחירה קשה. גבירותיי ורבותיי – קבלו אותם.

קוראסון סלמון וגבינת שמנת בברדא, העיר התחתית בחיפה

עושה רושם שעולם המאפים – בישראל בכלל, ובסיורי האוכל שלנו בפרט – מקבל את ההשראה שלו משני מקורות עיקריים: טורקיה (בצק בלי חמאה, בעיקר גברים עובדים בדלפק, תעודת כשרות על הקיר ליד התמונה של הסבא), וצרפת (בצק מפוצץ בחמאה, צוות מפוצץ בקעקועים, מילויים שהכשרות זרה להם). בין שני עולמות התוכן האלה, החבר׳ה בברדא לגמרי משתייכים לסוג השני. העסק הקטן של דניאל אדלר, כבר מזמן לא כזה קטן, צמח בשנים האחרונות לאימפריה שחובקת את חיפה מכל עבר. יש את הסניף החדש והמבהיק בשוק תלפיות המהמם, יש כמובן את המקום המקורי ברחוב הנמל על תוריו הידועים, אבל בסיור הקולינרי בחיפה אנחנו נוטים חסד לבייבי ברדא, האח הקטן והמתוק ברחוב ח׳טיב.

היופי במקומות כמו ברדא, שרבים כמותם מפוזרים ברחבי חיפה, הוא שהצמיחה שלהם היא מאוד איטית ומאוד הדרגתית. להבדיל מהפתיחות הגרנדיוזיות אצל האחות הגדולה מדרום, בחיפה נראה שעסקי האוכל נפתחים Bottom Up, מהשטח, ורק אחרי שנבנים קהל, מוצרים וקונספט. בלי יח״צ אגרסיבי, בלי השקעות של מיליונים מצד קבוצות מסעדנים ובלי הסיכון הגדול שנלווה לכך. פשוט צוות עובדים מסור, מאפים יוצאי דופן באיכותם (נסו גם את שבלול הפיסטוק-שוקולד. הוא וואו), וחזון של איש צעיר שמאוד אוהב את העיר שהוא חי בה. דניאל הוא חיפאי עם שורשים עמוקים בעיר, ועם קשר משפחתי רציני לקולקטיב אמני הרחוב החיפאי Broken Fingaz, שהאמנות שלו מקשטת קירות בכל רחבי העיר והעולם. אנחנו נאכל כאן קוראסון חמאתי, מתפצח, עם סלמון מעושן טרי בטירוף, קרים צ׳יז כמו בספר ועירית קצוצה. ביס מפחיד.

בורקס גבינה בבורקס של אמא, שוק לוינסקי

זוכרים שחילקנו את עולם המאפים לצרפת וטורקיה? אז הנה טורקיה. וכמה שהיא טעימה, הטורקיה הזו: הדוכן הפצפון של מיכה ויוסי חודרה, אב ובנו שממשיכים את מסורת הסבא יוסף, עבר לאחרונה שיפוץ והתרחבות קלה, באותה החנות שבה הם מוכרים את הבורקסים (המטורפים) שלהם כבר יותר משלושים שנה. אבל אל חשש – התמונה של סבא ז״ל עדיין על הקיר, המקום עדיין לא גדול, והבורקסים המדהימים שבויטרינה עדיין מפיצים ריח מעלף. כל סיור קולינרי בשוק לוינסקי והבורקס שלו, אבל תאמינו לנו שהבורקס הזה הוא כוכב אמיתי. שבלול נטול מרגרינה, רותח ממילוי הגבינה ושחום בדיוק במידה. לוקחים חתיכה, טובלים בחריף, מעמיסים עליה חתיכת ביצה קשה, עוצמים עיניים (חשוב!) ואוכלים בביס אחד. רגע שאין שני לו.

ובכלל, הטורקים של שוק לוינסקי כל כך דומיננטיים, שאנחנו מקדישים בערך חצי מסיור האוכל שלנו בשוק לוינסקי לעדה המרגשת הזו. שכונת פלורנטין ושוק לוינסקי אמנם הוקמו בידי יהדות סלוניקי שביוון, אבל מיד לאחר הקמתן הגיעו לשכונה מהגרים מאיסטנבול, מאיזמיר ומאורפה והפכו את השוק למה שהוא היום. מהזיתים והכבושים של אברמנטו לגבינות של יום טוב, מהדגים של לופו ועד לבורקס עם ביצה ואיירן לפני שהשוק נסגר אצל משפחת חודרה, כל ביקור בשוק לוינסקי הוא קפיצה קטנה לטורקיה. ואתם הרי יודעים שטורקיה היא הבירה הקולינרית של העולם.

גוזלמה תרד-גבינה בדילק׳ס, שכונת התקווה

לא באמת חשבתם שנקדיש רשימה למאפים ולא נכניס לפה את המלכה האם של התחום, נכון? כמו לעשות רשימת כדורגלנים ולא לכתוב על מסי. אז אם כבר דיברנו על טורקיה כבירה קולינרית, במיוחד בשדה הפחמימות, תרשו לנו דווקא לא לדבר על בורקס המים של דילק – מאפה אלים שאסור לאף אחד להחמיץ, אבל לאף אחד – והפעם למקד את תשומת הלב שלכם במאפה שלא זוכה להוקרה שמגיעה לו, וחבל. אנחנו מדברים כמובן על הגוזלמה, ספק בלינצ׳ס-ספק פנקייק, במילוי התרד והגבינה. עד עכשיו התרכזנו במאפים קראנצ׳יים, שזה עולם שלם שכבודו במקומו מונח, אבל יש משהו ברכות של הביס, בשמיכת הפוך הזו שנפתחת בפה, בשילוב המושלם של התרד הפיקנטי עם הגבינה המלוחה, שגורם לנו לאבד לגמרי את חוט המחשבה ולשכוח על מה אנחנו כותבים. מה אמרנו בעצם?

סיור קולינרי בשכונת התקווה הוא דרך מעולה להכיר את השכונה המהממת, המשונה והכל כך מיוחדת הזו, שיש בה כל כך הרבה מקומות אוכל ואפשר בקלות להתבלבל בתוכה. אבל גם ללא סיור אוכל, המון אנשים מכירים ומוקירים את דילק בגצ׳י – אופה ובשלנית-על, סלב מקומית שהגיעה כבר לכל אתר חדשות ולכל תכנית בוקר, ובעיקר: אישה מהגרת עקשנית ויוצאת דופן, שהצליחה בעשר אצבעות ובהתמדה להוכיח שגם בשכונת התקווה, שבה אתה מסעדה נחשבת רק אם יש לך ותק של 25 שנה ומעלה, אפשר לפתוח מקום חדש ואפילו להצליח. לכו לדילק, תגידו שהחבר׳ה מבוקא שלחו אתכם, תזמינו את בורקס המים כדי להבין על מה כולם מדברים (הוא באמת מדהים) – ואז קחו נשימה, תכניסו את הבטן ותזמינו גם את הגוזלמה. תודו לנו אחר כך.

מאפים זה דבר מדהים, נכון? לוקחים דברים באמת מינימליים וזולים, קצת קמח, קצת מים, אולי קצת שמרים, חמאה או שמן, מחכים קצת – ויוצא פלא. שימו את הפלא הזה בתנור (או על הכיריים, אנחנו זורמים), תכניסו אליו משהו שיהיה מעניין, ואתם בעולם אחר. אנחנו מקפידים שהמאפים המדהימים האלה יופיעו בכל סיורי האוכל שלנו, אבל אם אתם רגישים לגלוטן, אל חשש. כל סיורי האוכל שלנו יודעים לדאוג מעולה גם לכם. לא משנה איך אתם באים, לל״גים או אוכלי כל, הכי חשוב שתבואו רעבים. וצמאים, כן? הולך להיות מלא יין. נראה אתכם בקרוב.