מזלג דרכים: בלוג אוכל

חיפה היא עיר שמעוררת באנשים כל מיני אמוציות. חלק מתפעלים מהיופי שלה, מההר והים ומהקיום המשותף של כל כך הרבה אנשים ואמונות. חלק לא מבינים איך מתמצאים בה, שונאים ללכת בה ומסתלבטים על תושבי העיר שהם הולכים לישון מוקדם ולא יודעים לרכב על אופניים. ככה או אחרת, חיפה היא בוודאי אחת הערים היותר קולינריות בישראל, ואם תשאלו אותנו - גם אחת הערים הנורמליות שבה. יצאנו לסיור אוכל בחיפה כדי לבדוק איך האוכל הופך את העיר הזו לכזו סבבה

התרגלנו לחשוב על ירושלים כעיר שהבעיות והסכסוכים שלה מגדירים אותה, אבל סיור אוכל במחנה יהודה מוכיח לנו כמה דברים טובים יכולים לצאת מהבעיות האלה, ובעיקר - כאילו לא ידענו את זה כבר - כמה טעימות הן יכולות להיות. בואו נצלול לתוך השוק המדהים הזה יחד ונראה איך זה מרגיש כשקונפליקטים עושים נעים בבטן

אין הרבה ערי אוכל בעולם כמו תל אביב, שיודעת לשלב כל כך הרבה אוכל טוב במרחק קצר - והמקום הטוב ביותר לגלות את האוכל המדהים של העיר הוא השוק התל אביבי. אז שבו בנוח, קחו משהו לאכול ובואו נצא לסיור קולינרי בתל אביב

שוק לוינסקי עבר, בפרק זמן מינימלי של עשרים שנה בערך, ממעמד של אקס טריטוריה לבירה האלטרנטיבית של תל אביב ולמקום האהוב על שפים, פודיז וחובבי חומרי גלם ברמה מכל הארץ. איך מתחם האוכל המדהים הזה הצליח להשתדרג ככה? ומה היה פה לפני כן? יצאנו לבדוק

מסתבר שבנוסף לפלאים אחרים, לשכונת התקווה יש את אחד השווקים הכי מעניינים בעיר ומעבר לה. שוק התקווה הוא שוק אמיתי כזה, של פעם, לפני כל באסטות הבוטיק ומסעדות הנישה. שוק שעושה חשק לצאת לסיור אוכל ולהכניס כמה שיותר אוכל לשקיות ולבטן. חמש מקומות של מקומיים בשוק התקווה ומסביב לו:

בתודעה הישראלית אין דבר יותר עממי מבורקס. אמרת לאנשים ״בורקס״, והאסוציאציות שלהם מטיילות אל עבר הררי מרגרינה, אזכרות וישיבות של ועדות בכנסת - ואף לא אחד מהדברים נתפס כמפתה במיוחד. אבל גם אם סועדים גבוהי מצח וקרדיולוגים יחמיצו מולו פנים, קשה להתווכח עם העובדה שבורקס, במיוחד כשעושים אותו נכון, הוא מאכל האלים. ואף אחד לא עושה אותו יותר נכון מהבולגרים של יפו.

בית קליה משפחתי דור 3 עם רשימת לקוחות מאפריקה ועד אורי גלר, שיושב בלב שדרה יפואית למודת צרות ובלגאנים ואיכשהו מצליח לשגשג גם בימי הקורונה. איך עושים את זה? בואו לגלות, כי אם גם ככה אנחנו כל היום בבית מפצחים גרעינים - לפחות שהגרעינים יהיו דה בסט, לא ככה?

גם היום, שנתיים וקצת לתוך הקורונה, לא טריוויאלי לכתוב על האוכל בבני ברק. עדיין יש זכרונות ממקום נפיץ, שהקורונה פגעה בו עמוקות. אבל מה נעשה שאנחנו מתים על העיר הזו ועל האוכל שלה, וכשיש איש כמו מוישי - מסוג האנשים שאף סיור אוכל בבני ברק לא יהיה שלם בלעדיהם - קל מאוד להבין למה.