מסתבר שבנוסף לפלאים אחרים, לשכונת התקווה יש את אחד השווקים הכי מעניינים בעיר ומעבר לה. שוק התקווה הוא שוק אמיתי כזה, של פעם, לפני כל באסטות הבוטיק ומסעדות הנישה. שוק שעושה חשק לצאת לסיור ולהכניס כמה שיותר אוכל לשקיות ולבטן. חמש מקומות של מקומיים בשוק התקווה ומסביב לו:

בתודעה הישראלית אין דבר יותר עממי מבורקס. אמרת לאנשים ״בורקס״, והאסוציאציות שלהם מטיילות אל עבר הררי מרגרינה, סרטים שמקרינים ביום העצמאות וישיבות של ועדות בכנסת - ואף לא אחד מהדברים נתפס כמפתה במיוחד. אבל גם אם סועדים גבוהי מצח וקרדיולוגים יחמיצו מולו פנים, קשה להתווכח עם העובדה שבורקס, במיוחד כשעושים אותו נכון, הוא מאכל האלים. ואף אחד לא עושה אותו יותר נכון מהבולגרים של יפו.

תודו שלא חשבתם שנעשה פוסט על האוכל בבני ברק. מקום מאוד נפיץ עכשיו, עם כל הקורונה המעצבנת הזו. אבל אנחנו מתים על העיר הזו ועל האוכל שלה, וכשיש איש כמו מוישי - מסוג האנשים שאף סיור אוכל בבני ברק לא יהיה שלם בלעדיהם - קל מאוד להבין למה.

בית קליה משפחתי דור 3 עם רשימת לקוחות מאפריקה ועד אורי גלר, שיושב בלב שדרה יפואית למודת צרות ובלגאנים ואיכשהו מצליח לשגשג גם בימי הקורונה. איך עושים את זה? בואו לגלות, כי אם גם ככה אנחנו כל היום בבית מפצחים גרעינים - לפחות שהגרעינים יהיו דה בסט, לא ככה?

מה קורה למשפחה שמפעילה יחד מסעדה (מדהימה) כשסוגרים אותם בתוך הבית, בלי אנשים לבשל להם? מה זה איסקנדר ולמה ברגע שהקורונה הולכת לישון אתם חייבים לאכול את זה? ואיך כל זה משתלב בהזיה שנקראת שכונת שפירא? כנסו לפה, בקיצור

כשהבית השני שלך נסגר, צריך למצוא דרך לשמור על האנרגיות. מזל שלפנטה ממסעדת באלינג׳רה בכרם התימנים יש הרבה מהן. בואו איתנו לבדוק לאן המסעדנים עפים כשהאגם קפוא, ולשמוע מהאנשים שמאחורי סיורי האוכל שלנו איך הם עוברים את התקופה המוזרה הזו. פוסט ראשון בסדרה